<h1>ספר השולחן הלכ' תפילה שער שני</h1>
<h2>דף ט:</h2>
תפלת השחר מצותה מן המובחר שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה, דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה ונמצא מתפלל ביום. וזמנה לכתחילה עד ארבע שעות שהוא שליש היום, וכרבי יהודה דאמר עד ארבע שעות, עבר או טעה והתפלל אחר ארבע שעות, עד חצות יצא ידי חובת תפלה, כרבנן דאמרי תפלת השחר עד חצות, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה.
<h2>דף טו.</h2>
חמשה דברים מעכבין את התפלה אע"פ שהגיע זמנה ואלו הן: טהרת ידים, וכסוי הערוה, וטהרת מקום התפלה, ודברים המטרידים אותו, וכוונת הלב: טהרת ידים כיצד, צריך לרחוץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל. היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים, אם היה בינו ובין המים ארבעת מילין, שהם שמנת אלפים אמה, הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך יתפלל. היה יותר מיכן בינו ובין המים, מקנח בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל. בד"א שהיו המים לפניו אבל אם היו לאחריו אינו חוזר אלא עד מיל, אבל אם עבר מן המים יותר ממיל, אינו חייב לחזור, אלא מקנח ידיו בצרור או בעפר ומתפלל. וכתבו הגאונים ז"ל דכי רחיק ממיא טפי מארבעת מילין ונפנה, מקנח בעפר וצרור ומתפלל.
<h2>דף כב:</h2>
טהרת מקום התפלה כיצד, לא יתפלל לא במקום המטונף ולא במרחץ ולא בבית הכסא ולא באשפה ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו. כללו של דבר, כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה וממי רגלים וריח רע ומן המת ומראית הערוה לקריאת שמע כך מרחיקין לתפלה: המתפלל ומצא צואה במקומו, הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל, תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל במקום טהור. וכתוב בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל, שאין הדברים אמורים אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה, או במקום שדרך בני אדם להכניס שם צואה, או גרף של רעי לפעמים, שזהו פושע ותפלתו תועבה. אבל המתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש או בבית שאין דרכו בכך וחזקתו נקי, ונמצאת שם צואה באקראי בעלמא אין זה פושע, ואין תפלתו תועבה ואינו חוזר ומתפלל. וכן דעת רבינו נ"ר.
ואע"פ שאמרנו במוצא צואה במקומו שמרחיק, הטעם משום דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא, אבל כאן אינו מרחיק ממקום המים כלל ואינו פוסק מתפלתו, לפי שמי רגלים אינו אסור אלא כנגד עמוד בלבד, מדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, ולכתחילה הוא צריך להרחיק מדרבנן אף בעודן בקרקע ולא נבלעו, אבל בעומד בתפלה לא, וכן פסק הרב רבינו נ"ר: וכשם שאמרו במים ששותתין לו על ברכיו, הוא הדין למי שהוצרך לנקביו בתפלתו ואינו יכול לעמוד על עצמו, פוסק והולך ונפנה ומתקנח, ומתחיל ומתפלל בתחילה, וכן כתב בעל הלכות ז"ל: [עי' מגילה כז:, הו' ברי"ף] והמשתין מים צריך להרחיק ארבע אמות ואחר כך יתפלל, מפני הניצוצות הניתזין אילך ואילך. והמתפלל ורצה להשתין מים, צריך לשהות כדי הילוך ארבע אמות ואחר כך ישתין, לפי שכל הילוך כדי ארבע אמות תפלתו של אדם סדורה לו בתוך פיו, לפיכך ממתין עד שיפסקו דברי התפלה מפיו.
היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו, אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות יהלך, ואם לאו יסלקנה לצדדין, ואם אינו יכול יפסיק. וכתב רבינו נ"ר שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק, ואם התפלל תפלתו תפלה, שזה לא פשע, שלא הטריחו לבדוק כמלא עיניו, ובשעה שהתחיל לא ראה אותה. ואע"פ שצריך לפסוק משום לא יראה בך ערות דבר, מכל מקום אין תפלתו תועבה ויצא ידי חובתו.
היה עומד בתפלה והיו מי רגלים שותתות לו על ברכיו, ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כל התפלה חוזר לראש, ובין כך ובין כך אינו צריך לילך לרחוץ ולחזור, דכיון דאנוס הוא אינו צריך רחיצה, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל ורבנו האיי גאון ז"ל דסבירא להו כמאן דאמר גברא חזיא הוא, כמו שבארנו בשער השלישי מהלכות קריאת שמע. ואע"פ שבכל מקום ואפילו בקריאת שמע אינו חוזר אלא למקום שפסק, בתפלה בלבד חוזר לראש, כל ששהה כדי לגמור את כולה, מפני שהתפלה קשה להפסיק בה, כמו שמצינו בענין שאלת שלום ונחש כרוך על עקבו שאינו רשאי להפסיק, אבל לפי דברי הראב"ד ז"ל שפסק כמאן דאמר גברא דחיא הוא בתפלה אפילו לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.
<h2>דף כג.</h2>
דברים המטרידים אותו כיצד, היה צריך לנקביו לא יתפלל, ואם היה צריך לנקביו והתפלל, תפלתו תועבה וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו, ואם היה יכול להעמיד עצמו עד כדי מהלך פרסה תפלתו תפלה. ואעפ"כ לא יתפלל לכתחילה עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויסיר הדבר המטרידו ואחר כך יתפלל: (כד:) היה עומד בתפלה וגיהק ופיהק ונתעטש, אם לרצונו הרי זה מגונה, ואם בדק עצמו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום. נזדמן לו רוק בתפלתו מבליעו בטליתו או בבגדו, ואם היה מצטער בכך זורקו לאחריו כדי שלא יצטער בתפלה ונמצא טרוד. ירושלמי רבי יוחנן אמר רוקק כדי שיהא כוסו נקי, לפניו אסור, לאחריו מותר, לימינו אסור, לשמאלו מותר, דכתיב יפול מצדך אלף ורבבה מימינך. דאמר רבינא זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דרב אשי נזדמן לו רוק שדייה לאחוריה אמרי ליה לא סבר לה מר להא דרב יהודה דאמר מבליעו באפרקסיתו א"ל אנא אנינא. כל עמא מודויי רוקק אמטיילן דהוא אסור. פירש הנגיד כמטייל. כלומר שלא מאונס. ריב"ל אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבת עינו. ר' יונה רק ושייף. פירוש משפשף הרוק ברגליו. ר' ירמיה ור' שמואל ב"ר חלפתא אמרי המתפלל אל ירוק עד שילך ארבע אמות וכן הרוקק אל יתפלל עד שילך ד"א. ע"כ בירושלמי. והא דריב"ל פסק רבא בפרק הרואה שהוא מותר, ומיבעי ליה למיעבד כר' יונה. ואם יש גמי שאין הרוק נראה אינו צריך. ולפיכך נהגו במקומות הרבה ליתן גמי בבית הכנסת. (שם) היה עומד בתפלה ונתעטש מלמטה שלא לדעתו שותק עד שתכלה הרוח וחוזר לתפלתו.
<h2>דף כד.</h2>
כסוי הערוה כיצד, אע"פ שכסה ערותו כדרך שכסה לק"ש, לא יתפלל עד שיכסה את לבו. ואם לא כסה לבו או שאין לו במה יתכסה, הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא, ולכתחילה לא יעשה כן.
<h2>דף כד:</h2>
בקש להתעטש ואינו יכול לעמוד, מהלך לאחריו ארבע אמות ומתעטש וממתין עד שתכלה הרוח, וכשיכלה הרוח אומר רבון כל המעשים, יצרתנו נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלמתנו, חרפה וכלימה בחיינו ותולע ורמה במותינו וחוזר למקומו ומתפלל.
<h2>דף כו.</h2>
כל הטמאין רוחצים ידיהם בלבד ונטהרים ומתפללין, אע"פ שאי אפשר להן לעלות מטומאתן בטבילה, שאין הטבילה מעכבת. וכבר בארנו בהלכות ק"ש שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו לאחריו התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה התקינו כן, שהרי שאר טמאין אין צריכין טבילה כמו שבארנו, אלא כדי שלא יהו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. וכבר בארנו שם שבטלה תקנה זו של תפלה לפי שלא פשטה בכל ישראל שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה.
תפלת המוספין זמן מצותה עד שבע שעות ביום, אבל מתפללין אותה לאחר זמן זה, אע"פ שפשע יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום: תפלת ערבית זמנה מתחלת הלילה עד שיעלה עמוד השחר: תפלת נעילה, פירשו בירושלמי מאי נעילה, רב אמר נעילת שערי שמים, ושמואל אמר נעילת שערי היכל. ומפורש שם שבעוד שהשמש בראשי הדקלים הוא זמן נעילת שערי היכל, וקרוב לצאת הכוכבים הוא נעילת שערי שמים. ולמדנו [מכאן] שזמן תפלת נעילה הוא קרוב לשקיעת החמה וקודם מן השקיעה. וכן כתב הרב יצחק בן גיאת ז"ל. והרב רבי יצחק ברבי שמואל הצרפתי ז"ל כתב גם כן שראוי להתפלל תפלת נעילה ביום, ואם התפלל בלילה יצא.
עבר זמן התפלה ולא התפלל אם במזיד אין לו תקנה ואינו משלם אותה תפלה, ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ודעת רבינו האיי גאון ז"ל שהוא מעוות לא יוכל לתקון ליתן לו שכר תפלה בזמנה, אבל מכל מקום אם רצה לחזור ולהתפלל בזמן תפלה אחרת שתים לתשלומי התפלה שבטל, במזיד רשאי, ושכר תפלת רחמים אית ליה, ואם היה שוגג או שהיה טרוד או אנוס משלם את התפלה בזמן תפלה הסמוכה לה, ומקדים תפלה אחרונה מפני שהיא תפלה בזמנה ואחריה מתפלל תשלומין, שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו. כיצד, טעה ולא התפלל שחרית ועבר חצי היום, מתפלל מנחה שתים, והשניה תשלומי שחרית. טעה ולא התפלל במנחה עד ששקעה החמה, יתפלל ערבית שתים, והשניה תשלומי מנחה. טעה ולא התפלל ערבית עד שעלה עמוד השחר, מתפלל שחרית שתים, והשניה תשלומי ערבית. כתב הרמב"ם ז"ל שאם טעה ולא התפלל לא תפלה זו ולא תפלה הסמוכה לה, אינו משלם אלא האחרונה בלבד, כיצד, טעה ולא התפלל לא שחרית ולא מנחה מתפלל ערבית שתים, והאחרונה תשלומי מנחה, אבל של שחרית אין לה תשלומין, שכבר עבר יומה, וכן בשאר התפלות, אלו דבריו ז"ל: ומקצת מפרשים ז"ל אמרו כדבריו שאינו משלם אלא בתפלה הסמוכה לה, כגון של שחרית משלם במנחה ושל מנחה משלם בערבית, אבל בדילוג תפלה אחת אינו משלם, כגון שאם טעה שחרית אינו מתפלל ערבית שתים, וכן אם טעה מנחה אינו מתפלל שחרית שתים. ומפרשים אחרים אמרו שהוא הדין והוא הטעם בדילוג תפלה אחת, וכתב הרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל שאלו התשלומין שאמרו, אינם אלא עם תפלה אחרת שהיא בזמנה, הואיל ושעת תפלה היא, אבל שלא בשעת תפלה לא, וכן נראה בגמרא.
<h2>דף כו:</h2>
כתבו בתוספות שאם שכח במנחה בראש חדש שלא הזכיר בה של ראש חדש, אינו חוזר ומתפלל ערבית שתים, שהרי לא ירויח כלום בחזרתו, שאף בתשלומין אינו מזכיר של ראש חדש. וכן הדין למתפלל במנחה בשבת שמונה עשרה ולא הזכיר של שבת, שאינו חוזר ומתפלל ערבית שתים, מן הטעם שכתבנו: כל המתפלל שתי תפלות אפילו שחרית ומוסף לא יתפלל זו אחר זו, אלא ישהה בין תפלה לתפלה כדי שיתחונן דעתו עליו. שמתוך שדעתו מיושבת עליו, יערוך דבריו בלשון תחנה. ופרשו בירושלמי שהוא כדי מהלך ארבע אמות.
מי ששכח ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת וכן ביום טוב, שכח ולא התפלל מנחה בשבת או ביום טוב, מתפלל למוצאיהן ערבית שתים של חול. ומבדיל בראשונה, שהיא תפלה בזמנה ומקדים אותה, ואינו מבדיל בשניה שהיא תשלומין, ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה, שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו, מפני שהקדימה לתפלה של ערבית שהיא תפלה בזמנה, וחוזר ומתפלל תפלה שלישית ואינו מבדיל בה. ואם הבדיל בשתיהן או שלא הבדיל באחת מהן יצא.
<h2>דף כז.</h2>
תפלת המנחה זמנה מתשע שעות ומחצה ביום והיא נקראת מנחה קטנה. ולפי שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ובכל יום היה התמיד קרב בתשע שעות ומחצה תיקנו תפל' המנחה בתשע שעות ומחצה ביום. ולפי שמצינו שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו חכמים שמתפללין אותה מאחר שש שעות ומחצה, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה: נמצאת אומר זמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד הערב, שהוא שקיעת החמה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה, שנשאר מן היום עדיין שעה ורביע, ומסקנא בגמרא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ונפקא מניה נמי לענין תפלת ערבית, כי לרבנן שזמן תפלת המנחה עד חשיכה, אין להתפלל תפלת ערבית תוך זמן זה אלא משחשיכה ואילך, ולרבי יהודה שזמן המנחה עד פלג המנחה, שהוא אחת עשרה שעות ביום חסר רביע, המתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ידי חובת תפלת ערבית. וכתב רבנו האיי ז"ל מי שמקדים ומתפלל תפלת הערב מפלג המנחה ולמעלה כרבי יהודה, שוב אינו רשאי להתפלל מנחה אלא עד פלג המנחה כרבי יהודה, דאם איתא לרבנן ליתא לרבי יהודה ואם איתא לרבי יהודה ליתא לרבנן. ומי שמתפלל תפלת המנחה עד הערב אינו רשאי להקדים ולהתפלל תפלת הערב בפלג המנחה אלא עד שחשיכה ולא יהא אדם עושה פעם כרבי יהודה ופעם כרבנן. ונהגו העם כרבנן שמתפללין תפלת המנחה עד הערב, ואחר כך קורין את שמע. ומתפללין כרבנן. ורב שהתפלל של שבת בערב שבת, וכן רבי יאשיה שהתפלל של מוצאי שבת בשבת, כרבי יהודה היו עושים, שלא היו מאחרים תפלת המנחה לעולם אלא עד פלג המנחה, והיו מקדימין להתפלל תפלת ערבית מאחת עשרה שעות ביום חסר רביע, ולצורך שעה היו עושין כן, אבל קריאת שמע לא היו (מתפללין) [קורין] עד צאת הכוכבים ולא היו חוששין לסמוך גאולה לתפלה לפי שעה ולצורך מצוה.
<h2>דף כז:</h2>
המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה, בד"א ביחיד, אבל צבור אע"פ שטעו כגון שסבורין שחשיכה והתפללו של ערבית ואחר כך נתגלה שעדיין הוא יום, אין מטריחין עליהן לחזור, וכן אם התפללו תפלת המנחה קודם שש שעות ומחצה, אבל יחיד חוזר ומתפלל כמו שבארנו, וכן כתב הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל. ויחיד שטעה והיה סבור שהוא לילה והתפלל של שבת או של מוצאי שבת מבעוד יום ואח"כ זרחה חמה, חוזר ומתפלל. אבל צבור לא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל משום טורח צבור. ומיהו דוקא לענין תפלה, אבל לענין מלאכה לא שנא צבור ולא שנא יחיד אם טעו והתפללו מותרין אחר כך בעשיית מלאכה, כיון שלא התפללו של שבת אלא בטעות. תדע מדאמרינן בגמרא שאני צבור דלא מטרחינן להו, משמע שלא חששו אלא משום טרדא אבל משום קבלת שבת לא חששו. אלמא דמותרין במלאכה: התפלל תפלת שחרית אחר שעלה עמוד השחר יצא, ודוקא בשעת הדחק.
<h2>דף כח.</h2>
ת"ר היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוספין, מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספין, ר' יהודה אומר מתפלל של מוספין ואחר כך מתפלל של מנחה, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. פירוש ור' יהודה לטעמיה דאמר תפלת המוספין עד שבע ותו לא. והויא לה מצוה עוברת, ושל מנחה יש לה עוד שהות. א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוספים: היו לפניו שתי תפלות, של מנחה ושל מוספין, מתפלל של מנחה שהיא מצוה בזמנה ואחר כך מתפלל של מוספין, ויש מי שהורה, שאין עושין כן בצבור שלא יטעו: עבר והתפלל של מוסף תחילה יצא, ואין צריך לחזור ולהתפלל. וכתבו בתוספות שעכשיו שמאחרין בתפלת יוצר ביום הכפורים עד לאחר שש שעות ומחצה, שיש מן הדין להקדים תפלת מנחה לתפלת המוספין. ולא נהגו כן, וסמכו על דברי הראשונים ז"ל שאמרו שאין הדברים אמורים אלא בשהיו לפניו שתי תפלות של מנחה ושל מוספין ודעתו להתפלל שתיהן עכשיו, לפיכך מקדים של מנחה, שהיא תדירה, וגם עיקר זמנה, אבל אם לא היה בדעתו להתפלל תפלת המנחה עד דמדומי חמה, מתפלל של מוספין תחלה לבדה. ודברים של טעם הן, כי למה יתחייב להקדים תפלת המנחה מחמת תפלת המוספין. כתבו התוספות, שאם טעה ולא התפלל תפלת מוסף אינו מתפלל ערבית שתים, ואין להם תשלומין כלל, שכיון שמזכיר בתפלת המוסף קרבן מוסף אינו ראוי להתפלל אותה אלא בזמן הקרבת המוסף, אבל שאר התפלות, אע"פ שנתקנו כנגד הקרבנות, מ"מ אינו מזכיר בהם קרבנות, ורחמי נינהו, ולפיכך יש להן תשלומין, כדאמרינן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
<h2>דף לב:</h2>
ואמרו חכמים, המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו, [קודם תפלתו] מנין, [שנאמר] אשרי יושבי ביתך, לאחר תפלתו מנין, שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ולפיכך תקנו לומר תהלה לדוד קודם התפלה כדי שישהה שעה אחת. וגם תקנו לומר פסוק של אשרי קודם תהלה לדוד, אע"פ שהוא מן המזמור שלמעלה הימנו, מפני שממנו למדו לקרותו, ומתוך שישב אדם מעט קודם תפלתו, יכוין את לבו להתפלל בנחת ובתחנונים כדי שלא תהא תפלתו דומה עליו כמשוי שאדם משליכו והולך לו. לפיכך ישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר: שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה, ואם התפלל תפלתו תועבה, לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן מיינו, שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. איזהו שכור, כל שאין יכול לדבר לפני המלך [ואינו] (ו)משתבש, איזהו שתוי, כל שיכול לדבר לפני המלך ואינו משתבש, ואעפ"כ כל ששתה רביעית יין לא יתפלל לכתחילה: וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה בטלה ולא מתוך מריבה וכעס ולא מתוך דין והלכה כדי שלא יהא לבו טרוד, אלא מתוך דברי תורה שאין בהם עיון, כגון הלכות פסוקות.
<h2>דף לד:</h2>
כוונת הלב כיצד, צריך שיפנה לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה. וצריך לכוין את לבו בכולם, ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן, יכוין את לבו בברכה ראשונה, שיש בה סדור שבחו של הקב"ה. ואם התפלל ולא כיון לבו אפילו בברכה ראשונה חוזר ומתפלל בכוונה. כיון דעתו בברכה ראשונה אע"פ שלא כיון לבו בשאר אינו חוזר ומתפלל. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד, לא יתפלל עד שתתישב דעתו, כן כתב הרמב"ם ז"ל. וכבר כתבנו סברא אחרת בענין זה בשער הרביעי מהלכות ק"ש. ירושלמי רבי ירמיה בשם רבי אבא, הבא מן הדרך אסור להתפלל, מה טעם, ושכורת ולא מיין. רבי זריקא אמר רבי יוחנן בשם רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אף המיצר.
